החלטה בתיק בשג"ץ 7688/04 - פסקדין

1.         ביום 11.12.2003 הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה. לאחר דיון שנערך ביום 23.5.2004, נדחתה העתירה. המבקש הגיש בקשה להחזר האגרה ששילם. כב' הרשם ע' שחם החליט ביום 2.6.2004 כי יש לדחות בקשה זו שכן התקיים דיון בתיק וכיוון שכך אין עילה להחזר האגרה על פי הדין. ביום 26.7.2004 הגיש המבקש ערעור על החלטתו של כב' הרשם שחם בעניין אי החזר האגרה (בשג"ץ 7012/04). יחד עם ערעור זה הוגשה בקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטת רשם. בהחלטת כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ, מיום 27.7.2004, נדחתה הבקשה לפטור מאגרה. בהחלטה צויין כי אין הערעור מגלה עילה ולכן אין לפטור את המבקש מתשלום אגרה. כב' הרשמת דחתה את טענת המבקש לפיה נוכח העובדה כי העתירה שהגיש היתה "עתירה ציבורית", מוצדק הוא להשיב לו את האגרה, כמו גם את הטענה לפיה טענותיו לעיצומה של העתירה לבג"ץ נתקבלו ומטעם זה מוצדק הוא כי האגרה תושב לו. בהחלטה נוספת של כב' הרשמת מיום 5.8.2004 נקבע כי האגרה תשולם תוך עשרה ימים.

2.       ביום 19.8.2004 הגיש המבקש ערעור נוסף על החלטת רשם - והפעם ערעור על החלטתה של כב' הרשמת מאק קלמנוביץ בעניין הפטור מאגרה שלעיל (בשג"ץ 7688/04). בערעור נטען בין היתר כי העתירה שהוגשה לבג"ץ לא היתה עתירה ציבורית אלא באה על יסוד מצוקתו וסבלו של המבקש עצמו וכי ההכרה של המשיבה בצדקתה של טענתו העקרונית של המבקש באה רק ימים ספורים לפני קיום הדיון. עוד טוען המבקש כי גם אם הדין קובע כי לא ניתן להחזיר את האגרה בנסיבות אלה יש לעשות כן מטעמי צדק, וודאי שיש ליתן פטור מאגרה בערעור על החלטת הרשם בענין אי החזרת אגרה שכן תשלום אגרה עבור ערעור זה אינו הגיוני שעה ששיעורה של אגרת הערעור עולה על מחצית האגרה ששלומה בגין העתירה עצמה ושהחזרתה היא המתבקשת. יחד עם ערעור זה הוגשה בקשה לפטור מאגרה. כב' הרשם שחם החליט (ביום 23.8.2004) לדחות את הבקשה לפטור מאגרה, בציינו כי על פי חוק יסוד: משק המדינה יש צורך בעיגון בדין לשם מתן פטור מאגרה ובהיעדר הצבעה על מקור מעין זה בדין או על אי יכולת לשלם אגרה, שומה עליו לשלמה ואם לא יעשה כן ימחק ההליך מן הרישום.

3.       מונחת בפני בקשתו של המבקש מיום 5.9.2004 ובה מבקש הוא למעשה עיון מחודש בהליכים כולם, ומתן החלטה בתיק זה על-ידי "שופט או ההרכב שדן בתיק".  לטענתו נוצר בתיק "מצב כמעט אבסודרי" לפיו הקפדה על פרוצדורה ופורמליות מונעת דיון ענייני בטענותיו. לא רק - לטענת המבקש - שנפלו טעויות בהחלטות לעניין החזר האגרה והפטור מאגרה שניתנו בעניינו, אלא שאין בהן הגיון לגופן שכן מן הראוי ומן הצודק הוא לקבוע כי אין לחייב באגרה ערעור על החלטה הדוחה בקשה להחזר אגרה. עוד הלין המבקש על כך כי כב' הרשם שחם, שדחה את הבקשה להחזר אגרה, הוא שדן לבסוף בבקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטתה של כב' הרשמת מאק-קלמנוביץ שלא היתה אלא ערעור על החלטתו שלו ומכאן שמצוי היה בניגוד עניינים.

4.       אכן, אין חולק כי המצב שנוצר בתיק זה אינו שגרתי, וזו בלשון המעטה. בפני למעשה בקשה לעיון מחודש (או שמא ערעור) בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטת רשם שעניינה אף הוא פטור מאגרה בערעור על החלטת רשם שעניינה אי החזר אגרה. "חד גדיא דיוני" זה הוא למעשה פועל יוצא של שילובם של שני כללים דיוניים: האחד, זכות הערעור המעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ובהקשרנו בסעיף 96(ב) ו - (ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984; השני, חובת תשלום האגרה הקבועה בתקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח - 1987 (להלן: התקנות) ולפיה "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה ואגרת הפרוטוקול כאמור בתקנה 12א,  או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". שילוב שני הכללים הללו מביא לתוצאה המשפטית לפיה החלטת רשם בעניין אגרה ניתנת לערעור (ככל החלטה אחרת או פסק דין) אולם הערעור עצמו - בהיעדר פטור מטעמים הקבועים בדין - חייב ככל הליך אחר, באגרה. אין זה פלא, על כן, כי יכול שייווצר מצב בו לכאורה הערעור על החלטה שלא ליתן פטור מאגרה יחויב אף הוא באגרה.

5.       תוצאה משפטית זו יכולה, בה בעת, לגרום לקושי מסויים במספר מצבים. כך למשל, במצב שאינו מענייננו בבקשה זו, והנוגע למקרה בו הרשם דוחה בקשה לפטור מאגרה ומתבקש לערער על החלטה זו. לכאורה, יש חובת תשלום אגרה גם בגין הערעור עצמו כאמור בתוספת הראשונה (סעיף 2(א)). בה בעת, חיוב זה יכול ויסכל את זכות הערעור כמו גם את הסיבה בגינה נקבע בתקנות פטור מאגרה מלכתחילה. טול מקרה בו בעל דין מבקש פטור מאגרה בשל חוסר יכולת כלכלית (תקנה 13(א) לתקנות). נניח כי הרשם דוחה בקשה זו  ובעל הדין מבקש לערער על החלטה זו. על פי הדין, ערעור זה על החלטת הרשם חייב באגרה (סעיף 2(א) לתוספת הראשונה לתקנות). אולם, ברי כי חיובו של המבקש באגרה בערעור מעין זה - או אי פטירתו מן האגרה בשל אותם הנימוקים שעמדו ביסוד דחיית הבקשה לפטור מאגרה בהליך העיקרי - יסכלו את זכות הערעור. מתקין התקנות לא נתן דעתו במפורש לעניין זה, שעה שלא קבע כי ערעור על החלטה בעניין פטור מאגרה תהא פטורה מאגרה אף היא. בה בעת, כדבר שבשגרה ניתן פטור מאגרה בערעור על החלטת רשם בנסיבות אלו וזאת על מנת שלא לסכל את זכות הערעור. כך, על מנת למנוע תופעה של "מעגל קסמים" בו בעל דין אינו יכול בשל היעדר יכולת כלכלית לערער על החלטה שלא לפטור אותו מאגרה בדיוק מטעם זה (ראו למשל ע"א 3649/04 ג'מאל דבור נ' פקיד שומה צפת (לא פורסם); רע"א 8996/01 אבידור חב' למוצרי עץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והשוו ע"א 4385/01 אלון נורית נ' כונס הנכסים, פ"ד נה(5) 361). אכן, מתן הפטור מאגרה בערעור בנסיבות אלה בא לשרת לא רק את יכולתו של בעל הדין להגיש ערעור, אלא גם את התכלית שביסוד מתן הפטור מלכתחילה. תכלית זו מוצאת ביטוי אף בתקנות עצמן, הקובעות כי עצם הבקשה לפטור מאגרה (וערבון) תהיינה פטורות מאגרה (סעיף 20(2) לתקנות).

6.       מצב אחר, בו יכול ויתעורר קושי, הוא המקרה בו הרשם דן בבקשה לפטור מאגרה שלא מנימוקים של היעדר יכולת כלכלית, כמו למשל פטור בשל מיהות המבקש (סעיף 19 לתקנות) או מהות העניין (סעיף 20 לתקנות). במקרים אלו יכול והרשם ידחה בקשה לפטור מאגרה במסגרת שיקול דעתו ופרשנות התקנות והמבקש יגיש ערעור על החלטה זו. גם כאן, חייב לכאורה הערעור באגרה על פי סעיף 2(א) לתקנות. שאלה היא - ואין אני נצרך להכריע בה בהקשרו של התיק שבפני - אם אין זה ראוי כי בעל דין יהיה פטור מאגרה בערעור על החלטת רשם בענייני פטור מאגרה, לא רק במקרים של חוסר יכולת כלכלית - כאמור לעיל - אלא בכל מקרה של דחיית בקשה לפטור מאגרה (ראו והשוו בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע, פ"ד נה(3) 869, 872). אמת, להבדיל מהיעדר יכולת כלכלית אין צורך בפטור מעין זה מאגרת הערעור לשם מימוש זכות הערעור, אך יכול וצורך זה ינבע מהגיונן של התקנות ותכליתן לפטור מתשלום אגרה צדדים מסוימים ועניינים מסוימים, כמו גם מפרשנות ליברלית של תקנות האגרות לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ההגנה על הקניין שבסעיף 3 שבו וזכות הגישה לערכאות (ראו בש"א 457/01 הנ"ל, שם). מה לי פטור מאגרה בשל עצם הגשת הבקשה (סעיף 20(2) לתקנות); מה לי פטור בשל הגשת ערעור על ההחלטה בעניין פטור מאגרה. כאמור, שאלה עקרונית זו אינה מתעוררת בתיק זה ועל כן אבקש להשאירה בצריך עיון לעת מצוא.

7.       המקרה שבפנינו שונה ממקרים אלה במובן זה, שההחלטה הראשונית של הרשם שבגינה נתבקש הערעור היתה החלטה לדחות בקשה להחזר אגרה ולא בקשה לפטור מאגרה. כלום צודק המבקש כי מן הדין והצדק לפטור מאגרה ערעור על החלטה זו של הרשם? בעניין זה נחה דעתי כי בדין קבעה כב' הרשמת מאק קלמנוביץ כי אין לפטור את המבקש מאגרה בגין הערעור שהוגש על החלטת הרשם. גם אם אניח כי כעניין עקרוני - וכאמור בסעיף 6 דלעיל אף מבלי להכריע בכך - נכון הוא לפטור מאגרת ערעור כל ערעור על החלטת הרשם בעניין פטור מאגרה, ברור כי אין הצדקה לפטור מעין זה שעה שהחלטת הרשם שבגינה מתבקש הערעור עסקה בהחזר אגרה ולא בפטור מאגרה. לבד מן העובדה כי המדובר באגרה בשני המקרים, אין קשר בין פטור מאגרה ובין החזר אגרה. במובן זה, איני רואה הבדל בין ערעור על החלטת רשם בעניין אי החזר אגרה ובין ערעור על החלטת רשם בעניין אחר שאינו פטור מאגרה. אין הצדקה למתן פטור מאגרה על כן רק בשל העובדה כי מדובר בערעור על החלטה שלא להחזיר אגרה. אכן, צודק המבקש כי סכום האגרה בגין הגשת הערעור יכול ויעלה על סכום החזר האגרה המבוקש, אולם תוצאה זו אינה קשורה בשאלת הפטור מהאגרה אלא בשיעורה של אגרת הערעור מזה ושוויי העניין מזה, שלא תמיד עומדים הם ביחס ראוי זה לזה. יש שהאגרה נקבעה בתקנות כחלק יחסי משווי העניין (ראו פריט 3 לתוספת הראשונה לתקנות) ויש שנקבעה כסכום אבסולוטי ללא קשר לשווי העניין (ראו למשל פריט 2(א) לתוספת הראשונה). זו מצוות המחוקק, ואין בפני טענה לגבי שיעור האגרה הראוי או פגם בשיעורים שנקבעו לגופם - להבדיל מעצם החיוב באגרה. אשר על כן נחה דעתי כי בדין נדחתה בקשתו של המבקש לפטור מאגרה בערעור.

8.       יתר טענותיו של המבקש מכוונות כנגד החלטתו של כב' הרשם שחם לגופה ועיקרם הקביעה כי נוכח העניין הציבורי שבעתירתו וכן האינטרס האישי שהיה לו, מוצדק היה להשיב לו את האגרה ששילם. על כך אוסיף - הגם שבקשתה לעיון חוזר נדונה ונדחתה כבר בתיק זה - כי אכן מנוסח התקנות ברי כי המבקש אינו זכאי להחזר האגרה כאמור בתקנה 15 לתקנות שעה שהתקיים דיון בעניינו בפני הרכב של בית משפט זה. לא שוכנעתי כי יש להרחיב את עילות הפטור מאגרה כאמור בטיעוניו של המבקש, וספק כלל אם ניתן לעשות כן בהיות רשימת הפטורים רשימה סגורה לכאורה של מקרים (ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 18 (2003)). טענותיו האחרות של המבקש, אף הן ערעוריות במהותן ולא אתייחס אליהן על כן.

9.       התוצאה היא כי דין הבקשה לעיון חוזר, להידחות. אם חפץ המבקש כי העניין ידון בפני "שופט או הרכב", כבקשתו, הרי שפתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור - על פי הדין - על ההחלטות שניתנו בעניינו על-ידי רשמי בית-משפט זה, שההכרעה בענייני אגרה והחזרה מסורים לידיהם בערכאה ראשונה.

ניתנה היום, כ"ז באלול התשס"ד (13.9.04).

                                                                       יגאל  מרזל

                                                                           ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: